<h1>לאוין לדעת הרמב"ן ששכח הרמב"ם בספר המצות</h1>
<h2>דף טז:</h2>
המצוה החמישית שנמנענו מלאכול מן הקדשים ששחטן על מנת לאכלן או להקריבן חוץ למקומן כשם שנמנענו מלאכול הנשחטין על מנת לאכלן חוץ לזמנם שנקרא פיגול בלשון חכמים (מתני' זבחי' כ"ז:00, כ"ט:00, ל"ו:00, ס"ד: ועוד). ויש בהם הפרש. שהנשחטין בתנאי חוץ לזמנם חייבין עליו כרת והנשחטין חוץ למקומן אין בו כרת אבל יש בו מלקות. ולא בא מזאת המניעה בתורה דבר מפורש כשם שלא נתפרש בה גם כן הפיגול דחוץ לזמנן, אבל באתנו הקבלה שזה שאמר יתעלה (צו ז') ואם האכול יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה מדבר במחשב בשעת שחיטה לאכול או להקטיר חוץ לזמנן והנאמר עוד (שם) המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה הוא אזהרה לפסול המחשבה בחוץ למקומו והוא שקראו הכתוב כאן פגול ובאמרו והנפש האוכלת ממנו עונה תשא ולא אמר האוכלת מהם לימד שלא תשא העונש הזה אלא הנפש האוכלת האחד משני אלו הנמנעים והוא חוץ לזמנו, והוא נלמד מן הנותר שהעון הזה הוא בכרת. ונתפרש כל זה בשני שלזבחים (כ"ח:00, כ"ט.) אלא אמר רבא כולהו מקרא אריכא אתיין ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח ביום השלישי זה חוץ לזמנו פגול זה חוץ למקומו מלמד שמצטרפין זה עם זה והנפש האוכלת ממנו אחד ולא שנים ואי זה זה חוץ לזמנו דגמר עון עון מנותר דדמי ליה. והכתוב הבא באכילת נותר הוא מבואר בכרת והוא שנאמר בפרשת קדושים תהיו (י"ט) ואוכליו עונו ישא כי את קדש י"י חלל ונכרתה הנפש. זה כרת לאוכל נותר עצמו הוא. ונלמד בגזירה שוה שבנותר הכתוב מדבר ממה שאמר יתעלה (תצוה כ"ט ל"ד) ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא. וממנו תצא אזהרה לאכילה שלו למלקות. אבל פיגול עצמו במחשבת חוץ לזמנו כרת ואזהרה באכילה תצא מגזירה שוה מן הנותר. כי המדרש מכל שבקדש פסול ליתן ל"ת על אכילתו אין לוקין עליו לפי שהוא לאו שבכללות כמו שהוזכר בפסחים (כ"ד.). והוא מאותו המין שאין לוקין עליו כמו שביארנו בעיקר התשיעי (עמ' קס"ח:00, ק"ע.). וכן שנו בראשון שלפסחים (י"ו:) ונשא אהרן את עון הקדשים וכי אי זה עון הוא נושא אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה. ופירוש פיגול בכאן הוא מחשבת חוץ למקומו שקראו הכתוב פיגול כפי המדרש ופירוש נותר הוא הנותר במחשבה כלומר מחשב בחוץ לזמנו שבו נאמר לא ירצה שניהם בכתוב הזה לפסלן ושניהם הוקשו לעניין איסור אכילתן אלא שמיעט הכתוב הכרת מן האחר באמרו ממנו. והראיה על היות מחשב' חוץ למקומו מן המניעות שלוקין עליהם באכילתן כמו שלוקין על הנותר ועל הפיגול אמרם ז"ל שהוא לוקה בהקרבתם משום בל תשחט ובל תזרוק את דמו ובל תקטיר את חלבו כמו שביארנו במצוה שהקדמנו לזאת. הנה כבר עשו מחשבת חוץ למקומו כמחשבת חוץ לזמנו למלקות בהקרבה ועשו מדרש שניהם תורה ואם כן לוקין על אכילתו של זה כמו שלוקין על זה ששניהם הוקשו ושניהם קראם הכתוב פיגול ואמר יהיה שמצטרפין זה עם זה בין לפסול מחשבה בין למלקות באכילתן. שלא מיעט הכתוב ממנו אחד ולא שנים אלא מן הכרת בלבד. וכבר שנינו (מכות י"ג.) אלו הן הלוקין האוכל חלב ודם ונותר ופיגול אע"פ שהם מדרשות. ולא כפקפוקי הרב בעיקר השני (ערמב"ן עמ' נ"ז.). ואומר אני שהפיגול שהזכירו כאן במשנה הזאת כולל את שניהם שהרי קראם הכתוב פגול ובלשון חכמים נמי שניהם פגול שמם. עיין חמדת ישראל שבמקום שהוא כו' עד חלבו צ"ל בתוספתא שהעובד במוקדשין או ששחטן חוץ לזמנן או חוץ למקומן עובר בלא תעשה.
